Follow by Email

יום שבת, 20 ביולי 2013

וולדן

לפני 19 שנה, באותו ביקור מלא תקווה באמריקה בבוסטון המעטירה, נסעתי עם אוליבר (מי שהיה הסיבה לביקור), לעיירה קונקורד שבצפון מסצ'וסטס. שכרנו אוטו אמריקאי ענק מימדים ששט על הכביש, וטיילנו בסביבה. שיא אותו טיול היה הביקור באגם וולדן, עליו כתב הנרי דיוויד ת'ורו את ספרו המפורסם, לאחר שהות של שנתיים בבדידות מזהרת בבקתה קטנה בקרבת מקום. האגם היה קסום, שקט שיש רק בטבע שרר בו. זאת הייתה עונת הסתיו ובניו אינגלנד המשמעות היא שלל עלווה בצבעי כתום, ורוד צהוב בשילובים מעתיקי נשימה, המשתקפים במים. עצים ירוקים סביב האגם, ברווזים ודגיגונים, אויר נקי וצלול, שמיים יפים ממעלה, ואני - פתאום מבינה שאני באמריקה. על ת'ורו למדתי רבות באוניברסיטה ואח"כ הוא הגיח בקורס אותו אני מלמדת. הייתה בידי מצלמה וצילמתי עוד ועוד ועוד. הייתי מאושרת כפי שלא הייתי מאושרת בימי חיי. השילוב בין המקום הזה, מה שידעתי עליו, מי שהיה איתי, וכל המטען הרגשי של אותו טיול, הפכו את הרגעים ההם ליחידים במינם, מתוקים ומרגשים עד בלי די.
כאשר חזרנו בערב אל דירתו של אוליבר, הסתבר שבכלל לא היה פילם במצלמה. מה שנותר לי מאותו ביקור בוולדן הם תחושותיי ולוח שנה נחמד שקניתי, אך אף תמונה והיפה ביותר שצולמה שם, לא מצליחה לשחזר את אותם רגעים קסומים.
סופו של אותו ביקור בבוסטון היה מפח נפש אחד גדול, שברון לב ותחושת אבל עמוק שנמשכה כשנה. רציתי לנסוע אליו, להיות איתו, אפילו ניסיתי למצוא עבודה שם בבתי ספר יהודיים, חשבתי להירשם ללסלי קולג' ללימודי תראפיה באומנויות, כבר הייתי בדרך לסגור עניינים. המכתבים והטלפונים התחילו להישמע רע, מהוססים, מתרחקים, אכזריים בדיווח על כל הקשרים החדשים שנוצרו בינתיים, ולבסוף הגיעה הבקשה שלא אבוא. זה כאב מאד. הקשר חודש, כשמצאתי את הכרטיס של אוליבר בפייסבוק.
 
לפני שלוש שנים, נתקבל מייל שבו שאלה: במחסן האו"פ הצטברו כ350 ספרי וולדן של ת'ורו, שאמורים היו להיות חלק מחומרי הקורס על ג'פרסון, אותו ריכזתי, אך בסופו של דבר לא חולקו לסטודנטים. עלה במוחי רעיון לתת את אותם ספרים במתנה לסטודנטים שלומדים בקורס השני על ארה"ב אותו אני מרכזת ובו מוזכר הספר ומצוטטים קטעים מתוכו. באותו הזמן יצאה האו"פ בהכרזה כי היא "אוניברסיטה ירוקה". מה יכול להיות יותר מתאים מלתת את הספר במתנה לסטודנטים במקום להשמידם? מאד התלהבתי מהרעיון רק לא חשבתי על הדמויות הפועלות ולבסוף הורדה הפקודה של "לא" וכעס גדול בכלל שהעזתי לחשוב בעצמי. בצער רב ביקשתי שרק יתנו לי 20 ספרים ואותם חילקתי בין הסטודנטים.
 
בינתיים הקורס על ג'פרסון נגנז ומסתבר שלפני שלוש שנים בסוף לא נזרקו הספרים. לפני כחודש, שוב הגיע מייל, מה לעשות עם  350 ספרי וולדן של ת'ורו?  הפעם פעלתי בצינורות המקובלים, שיתפתי את מי שהיה צריך לשתף ברעיון, ולפני כשבוע, הגיעו שני בחורים נחמדים ופרקו בחדרי את כל הספרים.
 
שלחתי במייל הודעה לכל מי שלמד בשני הקורסים בשנתיים האחרונות, שאם הם מעוניינים בספר, שיודיעו לי ואשלח להם. נתקבלו הרבה מיילים, לשמחתי. גם הזדמנות נחמדה להיזכר בכל הסטודנטים לדורותיהם, וגם ממש מצווה לא לזרוק את הספרים הנהדרים האלה.
 
את התרגום של וולדן לאנגלית, נתן לי אז אוליבר.
 
לפני כמה ימים, הגיע אלי קישור על הפיכתו של מחנה שנלר (אותו הקים אבי סבו של אוליבר בירושלים) לשכונה חרדית. שלחתי לאוליבר את הקישור דרך כרטיס הפייסבוק שלו...


 

יום שבת, 13 ביולי 2013

סלט חדש

בקנייה האחרונה בסופר, ראיתי בדוכן הירקות ארטישוק ירושלמי. אלו פקעות חמניות באמת, אך מכל מיני סיבות ושיבושים, התרגום לעברית הפך להיות ארטישוק ירושלמי. לא היה לי מושג מה אעשה בפקעות אבל קניתי. לכבוד שבת החלטתי לנסות ולהכין סלט חדש. לפני כן גיגלתי בחיפוש אחר סלט ארטישוק ירושלמי טעים, מצאתי כמה מתכונים, אך או שהם היו בעלי מרכיבים שלא מצאו חן בעיני או שלא היו תחת ידי, או שהיו מסובכים מדי. אח"כ הלכתי לחברים הותיקים והבייתיים - ספרי הבישול. אצל אהרוני מצאתי שני מתכונים מעניינים ומעוררי השראה אך לבסוף החלטתי על שיטת: "בואי נראה מה יש בתא הירקות ומשם נמשיך".
מצאתי בתא הירקות כמה ירקות שורש ומשם כבר ידעתי מה לעשות. כיף מאד לחשוב על הקומפוזיציה החדשה של סלט. גם זאת תחושת גילוי והמצאה.
אז הנה המרכיבים ואופן ההכנה:

מרכיבים (סלט קטן):
שתי פקעות ארטישוק ירושלמי
חצי שורש פטרוזיליה
חצי שורש סלרי
חצי קולורבי,
מלח בישול
עלי נענע (מעט),
כפית חרדל
קורט מלח,
מיץ מחצי לימון
שתי כפות שמן זית.

מקלפים את ירקות השורש ושוטפים במים. מכניסים לסיר ובו מים קרים ממולחים, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים כחצי שעה. מוציאים מהמים ונותנים לירקות להתקרר, חותכים אותם
לרצועות. מוסיפים את עלי הנענע החתוכים, את החרדל, המלח ומיץ הלימון ולבסוף את שמן הזית. את המים בהם בושלו הירקות, אפשר לשתות כמרק צח, בהחלט טעים ובריא. הסלט טעים יותר לאחר כמה שעות, כאשר הירקות החתוכים סופגים את כל הטעמים.
בתיאבון!

יום ראשון, 7 ביולי 2013

אחרי שלושים שנה

אתמול התקיימה פגישת מחזור של התיכון. נסעתי ברגשות מעורבים, אבל הסקרנות גברה עליהם. פה ושם במשך השנים פגשתי במי שלמדו איתי בכיתה. בסופר מרקט, בחנויות שונות, באוניברסיטה. אך מעבר לכך, היו כאלה שבאמת לא ראיתי שלושים שנה.
הפגישה הייתה נעימה ביותר, המון נשיקות וחיבוקים. זיכרונות שצפו ועלו בהקשר האנושי המסוים הזה. תמונות מן ההיסטוריה הרחוקה. היו שם כאלה שמגיל ארבע אני מכירה. היינו ביחד ב"גן חנה", טיפסנו על עצים ביחד. חלק היו איתי מכיתה א עד י"ב, כך שהם חלק מנוף הילדות שלי, כמו משפחה שמזכירה לך מי אתה, לטוב ולרע.
חברי ילדות הם סוג של ראי, דרך ההסתכלות עליהם, אנחנו רואים את עצמו ואת כברת הדרך שעשינו, ואכן הדרך הייתה ארוכה. מה שהיה מפתיע הוא איך תוך כמה שעות של שהייה משותפת, נכנסנו כולנו לאותם דפוסי התנהגות נושנים, לאותן חברויות, אותן התנהגויות בציבור, אותן קבוצות של חתיכות וחתיכים, חנונים וחנוניות, המתבלטים, הנלעגים, היושבים בצד, המתבוננות, המחכות, הפרחות, הצוחקות, המבועתות, התמימות והאסרטיביות. כולם במצב טוב, מי יותר מי פחות, הגברים בחלקם מאפירים, אך הפגישה הוציאה מהם נערות מלבבת, הבנות יפות וחכמות. חוויות החיים משורטטות על פניהן ועל קמטיהן.
חלק מהאנשים הללו מופיעים לעתים בחלומות, כל אחד עם המשמעות הסמלית שלו: ישי עם כל המטען הכאוב והתמים סביבו, שרק לאחרונה פוצח עד הסוף, צדוק והחברות של ארגז החול מלפני מיליון שנה, הידידות מהרחוב והשיחות המעניינות, ישראל וההתרחקות בשל נישואיו, היינו ידידים כל כך טובים ואני ויתרתי והתרחקתי, לא היה לי מקום בחיים הבוגרים שיצר לעצמו.
היינו ארבע חברות, ילדות טובות, חמודות ושקדניות, קצת מנותקות מסערות ההורמונים שהיו סביבנו, בדיליי תמידי. נפוצונו לכל העולם ובכ"ז יש איזה חוט דק של קשר עמוק, כל פגישה כאילו מעולם לא נפרדנו. הפנים מוכרים, אך ההתמודדות עם אתגרי ההווה מאפשרת היכרות חדשה ומעניינת על רקע אותו עבר משותף ורחוק.
כולם זכרו את הצמות שלי שהיו ואינן, כל כך מזמן זה היה ובכ"ז, כאילו רק אתמול נפרדנו לשלום.
החוויה הייתה בהחלט נעימה למרות הכול, ולו כדי להבין בדיעבד שכל אחד הוא בדיוק מי שהוא, ושהכמיהה והגעגוע הם עניין מדומה בסופו של דבר. כמו להיזכר בתלבושת שכבר קטנה עלינו, להשיל עור של נחש שכבר לא אקטואלי.
 

יום שישי, 5 ביולי 2013

שבילי הפילים של הסופר מרקט

הלכתי לערוך קניות בסופר מרקט. סופרסל דיל. הקניות בסופר הן הנאה בשבילי. ניקוי ראש אמיתי. הידיעה שרצונותיי הולכים להיות מסופקים באופן מהיר, כמעט ללא מאמץ, ובתוספת הרוטינה הקבועה של מסדרונות הסופר. הליכה בשבילי פילים מוכרים שעונים על הצרכים הזוחליים הראשוניים של רציפות, חזרתיות, קביעות וסיפוק מיידי. מה שאני צריכה מחכה לי, תמיד באותו המקום, בסבלנות ובמסירות. ממש חוויה נהדרת, באמת.
הסופר שלי כעת בשיפוצים, מזיזים, משנים את הסדר, משנים קצת את אופן ההצגה. בקיצור, בלגן מאורגן. טריפת כל הקלפים. מזל שיש כמה מדורים שלא הוזזו ממקומם: מוצרי החלב, הירקות. חוץ מזה, בוקה ומבוקה ומבולקה, כמו שאמרו פעם. התוצאה: הקניות מתארכות מאד, כמו ללמוד ללכת מחדש, מצד אחד, הרפתקה של גילוי הסדר העדכני, הפתעה ומסע נחמד, כמו במבוך, מצד שני, הרגשה מסויימת של ערעור הביטחון, של שינוי, של צורך לעבד המון מידע חדש ולא צפוי, קצת מטריד ובעיקר, לוקח המון זמן. ככה הייתי רצה את אותן שורות שידעתי שאני לא צריכה מהן דבר, אך כעת, אני פשוט לא יודעת היכן נמצאים אותם מקומות מוכרים, אז לפחות לפעמים הראשונות, יש צורך לעבור על הכל בתשומת לב מלאה.
כנראה שגם כאן רלוונטי אותו פתגם יווני עתיק, "אתה לא נכנס לאותם מים פעמיים," הכל זז. פנטה ריי. עד לפעם הבאה.