יום שבת, 31 באוגוסט 2013

ווחשתיני אווי

כשהייתי ילדה, ראיתי בקביעות את הסרטים בערבית ביום שישי, אלו היו בעיקר סרטים מצריים, שפתחו בפני צוהר מרתק לחיי שכננו, לדילמות המרכזיות שהעסיקו את החברה במצריים, לשחקני הענק המעולים שלהם, גם המצחיקים וגם הרציניים, ולערבית המצרית היפיפייה. ביטוים כמו "ווחשתיני אווי" (מאד התגעגעתי אלייך) אנא מזלום (אני מקופח) ואי אפשר כמובן בלי ה"מיש מומכן, מוסטחיל" (לא יכול להיות, בלתי אפשרי), היו שגרה ברבים מהסרטים. אסכנדריה מחד וקהיר מאידך, מולוחיה ופול, צחוק ודמע, דילמות שבינו לבינה. האוזן קלטה, הקשיבה והעין ראתה והבינה.
 
בתיכון למדנו ערבית עם המורה הבלתי נשכח שלנו, מיקי. הוא היה בחור צעיר, גבוה ונחמד, מלא אופטימיות וגם מורה נהדר. למדנו קטעים מרתקים על מסעות טיילים מימי הביניים שהיו כתובים בערבית ארכאית, למדנו קטעי עיתונות, את כל הבניינים והמשמעות שלהם, את הניקוד המיוחד ובכלל, עשינו הכרה עם השפה.
 
אפילו חשבתי ללמוד באוניברסיטה בחוג למזרח תיכון. (על ה"תנזימאת" באימפריה העות'מנית למדתי מגרשוני הנערץ), אך בסופו של דבר החלטתי שהמזרח התיכון כנראה יסתדר בלעדי. חיי פנו לכיוונים אחרים והערבית נשכחה לה, הפכה להיות חלק מהעבר שלי שלא נעשה בו יותר שימוש.
                                            
                                                                        ...
 
כבר כמה שנים שהקורס אותו אני מרכזת באוניברסיטה, על התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, נלמד, במסגרת תוכנית לנחיתה רכה באו"פ לסטודנטים דוברי ערבית, בערבית. המפגש בין הסטודנטים הללו לחומרי הקורס מצד אחד, ולי כמרכזת עם הסטודנטים מאידך, איננו פשוט, מורכב, מאתגר מאד ומעלה תהיות רבות.
 
בסמסטר הקיץ הנוכחי, למדו סטודנטים רבים את הקורס בערבית.
 
לכל אחד מהמנחים בקורס (דוברי עברית וערבית) פתחתי פורום באתר הקורס. בפורומים של המנחים בערבית, החלו להופיע הודעות הכתובות בערבית, כדבר המובן מאליו. נוכחות ברורה שלא השאירה שום ספק: בקורס לומדים ולומדות סטודנטים וסטודנטיות שעברית איננה שפת אימם, ששייכים למיעוט בחברה הישראלית, שהשפה שלהם אחות לעברית אך היא ערבית, שהם חלק מהסטודנטים באו"פ בפרט וחלק מהאוכלוסייה הישראלית בכלל. אולי נשמע בנאלי, אך נוכחות האותיות בערבית, המחישה עובדות ידועות אלו באופן חד משמעי ומציאותי.
 
הנוכחות השקטה הזאת  סיקרנה אותי, במיוחד לקרוא ולנסות להבין (שוב) את האותיות הללו, לצרף מילה למילה, משפט למשפט, על חומרים המוכרים לי מאד.
 
בהתחלה ההרגשה הייתה כמו של מי שמנסה לרכוב על אופניים אחרי הרבה שנים, קריאה חלודה ומקוטעת, אך לאט לאט התחלתי להבין. היה מעניין מאד לקרוא את חילופי הדברים בין המנחים לסטודנטים, את מילות הכיבודים והנימוסים, את ההתלבטות בין ערבית ספרותית ומדוברת, שגיאות הכתיב (בערבית! יכולתי לזהות אותן...) ובכלל, את התרגום של המינוחים מעברית לערבית, שלפעמים מחדד ולפעמים מטשטש את המשמעות.
 
בסוף הסמסטר, הגעתי לשני שיעורים: בשיעור אחד, ביקשתי מהמנחה להמשיך ללמד כרגיל, חייבת לומר שהבנתי הרבה מאד ממה שאמר. מתהום נשיית הזיכרון, החלו לצוף מילים ששכחתי על קיומן, התדפקו על שערי המחשבות וצצו להן משום מקום.  בשיעור השני, מצאתי עצמי ניצבת מול כיתה גדולה, כולה נשים, צעירות יותר וצעירות פחות, חלקן בגילוי ראש, חלקן בלבוש צנוע ובכיסוי ראש וחלקן ממש בכיסוי ראש וגוף של נשות התנועה האיסלאמית. דיברתי איתן על המבחן. המפגש היה מרתק. הרגשת הזרות הראשונית חלפה מהר, הבהרתי להן שהן יכולות לדבר איתי בערבית כי אני מבינה, הקשבתי למה שאמרו ועניתי להן (אמנם בעברית אך בהתייחס למה שאמרו בערבית).  זאת הייתה פגישה טובה, כזאת שיכולה להתקיים לפעמים כשיש רק נשים (ויסלחו לי קוראיי הגברים). תחושה של תכליתיות ובהירות ביכולת להעביר מסר וגם לקלוט מסר. השתדלתי לדבר לאט, הסתכלתי על פניהן, חייכתי ושיחקתי איתן בשאלות. הפנים הארוכים והרציניים התחלפו בחיוכים ובסוף השיעור התחושה הייתה נעימה.
 
בשעות שאחרי השיעור, חלפו במחשבה שלי המון מילים, בערבית, הופיעו להן פתאום, כמו אומרות, כן, אנחנו חלק מהזיכרון שלך, חלק מהנוף הלשוני שלך - של כולנו, של שפת השכנים - קרובה ורחוקה כאחת, דומה ושונה, טעונה ותמימה, לטוב ולרע.
 
 



 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה